פיצה, היסטוריה, השם ומה שביניהם
בשנת 1889, הפיצה המקומית בנפולי הייתה המאכל האהוב על התושבים. המלכה, מרגריטה, האהובה והנערצת הגיעה לבקר בנפולי והזמינה את האופה המקומי, אספוזיטו, שהיה ידוע כמומחה להכנת פיצה וביקשה ממנו שיכין לה פיצה מיוחדת. האופה הכין פיצה שהורכבה מבצק, רוטב עגבניות, גבינת מוצרלה ועלי בזיליקום. המלכה מאוד אהבה את הפיצה ושאלה את האופה מדוע בחר דווקא במרכיבים האלו? אספוזיטו הסביר כי מדובר בצבעים של דגל איטליה – אדום, לבן, ירוק. האדום רוטב העגבניות, המוצרלה לבנה והבזיליקום הירוק. לשאלתה איך קוראים לפיצה? נענתה פיצה מרגריטה. ומאז, הכל היסטוריה.
פיצה היא אחד מהמאכלים האהובים בעולם כולו. הפיצה (Pizza) נולדה באיטליה של ימי הביניים, אבל יש לה שורשים עתיקים. היסטוריונים סבורים שכבר במאה ה-6 לפני הספירה השתמשו היוונים ואולי הפרסים במאפי בצק כבסיסים להגשה של מאכלים
המילה פיצה מקורה באיטלקית, ומשמעותה- "עוגה" או "פשטידה". תיעוד למילה פיצה ניתן למצוא עוד בלטינית מאוחרת, ובה משמעות של "לחם שטוח". מאז רווח המנהג ברחבי אגן הים התיכון ובמהלך השנים הוא הגיע עד התרבויות הערביות שבצפון אפריקה. כולם גילו את הטעם המצוין של בצק מרודד מקמח ועם השנים גם מבצק שמרים, שנאפה על גבי האבן החמה. בהמשך נולד הטאבון. במאה ה-10 לספירה, כשכבשו המורים, מוסלמים מצפון אפריקה, חלקים מדרום איטליה, הם הביאו עימם את הפיתה. ומכאן אולי הדמיון בין המילים פיתה ופיצה – המילה "פיצה" נולדה בנאפולי, העיר שבה הוקמה אז הפיצרייה הראשונה בעולם. האיטלקים ירשו אמנם מהאימפריה הרומית את המנהג להכין מאפים מרודדים, אבל המפגש עם הפיתה הערבית המלאה באוכל הלהיב את האיטלקים והם שכללו מאז את מאפה הפיצה, עד לדרגה המוכרת לנו היום. ההבדל הוא שהאיטלקים לא מלאו את הפיתה במאכלים כמו הערבים, אלא הניחו מעל הבצק את התוספות וכך אפו אותם ביחד. רוטב העגבניות הפך לחלק מהפיצה רק בשלב מאוחר יחסית. העגבנייה הגיעה לאירופה בראשית המאה ה-16, כאשר האירופאים הגיעו לפרו שבדרום אמריקה. בתחילה חשבו האירופאים שהעגבנייה רעילה לבני אדם, אבל במהרה הפכה העגבנייה למוצר מזון בשימוש בקרב דלי האמצעים, וכנראה היו עניים מאזור נאפולי, הראשונים שהוסיפו את העגבניות לבצק הפיצה. רוטב העגבניות הפך להצלחה, ובמהרה המאכל התפשט ברחבי אזור נאפולי ועם השני לכל איטליה ולכל העולם. הפיצה נחשבה אז למאכל עממי שהאצילים לא נהגו לאכול. השינוי הגיע במאה ה-18, כשמלכת נאפולי, החלה להגיש פיצות לאורחיה ובהדרגה החלו גם בני המעמד העליון באיטליה "להתמכר" לטעם של הפיצה הנאפוליטנית. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, היגרו רבים מהאיטלקים לאמריקה והפיצה הפכה שם למאכל פופולרי . מהגרים איטלקים החלו לפתוח פיצריות זולות ומשביעות והמאכל הפך למאכל רחוב אמריקאי מוביל.
ישנם הרבה סוגי פיצות. הפופולריות: הפיצה הנפוליטנית – מנאפולי, הייחוד היא בניגוד בין שוליה העבים לבין חלקה הפנימי המורכב מבצק רך ודק במיוחד. באופן מסורתי, נאפת הפיצה הנפוליטנית בתנור לבנים ובחום גבוה והיא מהירה להכנה מאוד להכנה. פיצה מרינרה – אחת הגרסאות המסורתיות והאהובות על האיטלקים, הכוללת רוטב עגבניות, שום, שמן זית ואורגנו. שמה נובע מכך שהייתה פופולרית בקרב יורדי ים עניים, שכן ללא הגבינה הייתה הפיצה נשמרת זמן רב מבלי להתקלקל. הפיצה הרומאית – מרומא, היא פיצה פריכה ואוורירית .לעומת הפיצה הנפוליטנית, מדובר בפיצה עבה יותר, בעלת צורה מאורכת ותחתית קריספית במיוחד. זמן הכנתה והאפייה , ממושך יותר. פיצה ביאנקה – הפיצה הלבנה. היא שונה מאוד מסוגי הפיצה הקלאסיים שמוכרים לרובנו, בכך שאת רוטב העגבניות, מחליפים ברוטב פסטו או רוטב על בסיס שמנת.